אחת הקינות העולה חדשות לבקרים היא ששומרי הסף של הדמוקרטיה הליבראלית בישראל נרדמו על משמרתם, והם מאפשרים בעצימת עין רמיסה של שלטון החוק והסדר הציבורי התקין. הטענה נשמעת שוב ושוב בהקשרים שונים ומגוונים, לרבות התנהלותם המופקרת של טייקונים ומנהלי בנקים, התעלמותם של מנהלי אתרי בניה מתקנות בטיחות, וכמובן, מעל לכל, השתוללות המתנחלים ופריעת העול של שרי ממשלה ועושי דברם.
איך קורה שאנשים המופקדים על שמירת שלטון החוק נרדמים בשמירה?איך קרה שמדינת ישראל נוסעת לה כאותה דוגית שמפרשיה שניים ומלחיה נרדמו כולם? התשובה כתובה באותיות קידוש לבנה בסיפור הרדיפה של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד דינה זילבר.
המשנים ליועץ המשפטי לממשלה הם עובדי ציבור שעבודתם נועדה להיות סמויה מן העין ולאפשר את התנהלותה התקינה של הדמוקרטיה הליבראלית. הם מופקדים על גיבוש מדיניות שלטון החוק בהקשרים רבים, ועמידה על משמר אכיפתה. בחסות שמו ופניו של היועץ המשפטי לממשלה, הם בודקים התנהלות והתנהלות פוטנציאלית של שרים ושאר חברי הרשות המבצעת, ומתווים גבולות, קווים אדומים, עשה ולא תעשה, על פי חוקי המדינה ורוחם. משרדי הממשלה אמורים לקבל את אישורם לכל מתווה ולציית להנחיותיהם. אפשר להתווכח איתם ולנסות לשכנעם, אך משאמרו את דברם – יש לקבלו.
המשנים ליועץ המשפטי לממשלה הם שומרי סף מן המעלה הראשונה. הם משמנים את גלגלי הפעולה של הרשות המבצעת, ובשעת הצורך מפעילים את הבלמים, או מסיטים את הקרונות שירדו מן הפסים בחזרה אל המסילה. מחויבותם ברורה: לערכי המדינה, לחוקיה, ולרוחם. את כל הוראות המדיניות עליהם להתוות על פי אלה, לשם תיקופם והבטחתם.
בחודשים האחרונים שמה של עו"ד זילבר מופיע שוב ושוב בכתבות ומאמרים העוסקים בפריצות גדר של מגזרים ונושאי משרה המתעקשים לסטות מן הכללים המבטיחים חירות, שוויון וכבוד האדם, ובראשם חרדים, מתנחלים, עירית ירושלים, ומירי רגב, שרת התרבות. כשחרדים בבית שמש ובשכונת מאה שערים בירושלים תולים שלטים הדורשים מנשים לעבור לרחוב אחר או מדרכה אחרת — דינה זילבר מנחה שזוהי הדרה אסורה; כשעירית ירושלים מבקשת לסגור את גלרית ברבור המפעילה את חופש הביטוי האמנותי — דינה זילבר מבהירה את קדימותו של חופש הביטוי לשיקולים אחרים; החטיבה להתיישבות מבצעת במחשכים מדיניות ממשלה באופן לא שקוף — דינה זילבר כותבת דו"ח ביקורתי ומעוררת את חמתם של ח"כ סמוטריץ' ודומיו; מירי רגב מודיעה שלא תתמוך במופעי עירום או בתיאטראות שהצגותיהם אינן עולות בקנה אחד עם משנתה הפוליטית — דינה זילבר מבהירה לה שזוהי חריגה מסמכות ואין בידה לעשות כן.
ככל שגדל הסחף, ופורעי החוק מרימים ראש — התוויית המדיניות ואכיפתה הופכות מעבודה שגרתית ואפרורית לסדרת עימותים עם כוחות פוליטיים חזקים ומתחזקים. עו"ד זילבר ניצבת על עמדה, וממשיכה לגונן על הקווים האדומים; אך ככל שגוברת תדירותן של ההתנקשויות בכללים המקובלים, עמידתה דומה יותר ויותר לקרב מאסף.
המשנה ליועץ המשפטי לממשלה זכאית, כמובן, להגנתם של היועץ המשפטי לממשלה ושרת המשפטים. הראשון מפקיר אותה בשטח; השנייה תוקפת אותה בריש גלי, מאשימה אותה, איך לא, בסמולנות בוגדנית ומסוכנת, ומתירה את דמה. בין התלהמויותיהן הגלויות של שרת המשפטים ושרת התרבות — המשנה ליועץ המשפטי לממשלה נשחקת, והסמוטריצ'ים, המתנחלים, החרדים ועירית ירושלים חוגגים. בבחינת כשבארזים נפלה שלהבת – אזובי הקיר עולצים.
על פי הידיעות בעיתונים, דינה זילבר עוברת התעמרות קשה ומתמשכת במקום העבודה שלה, משרד המשפטים, מידי מעסיקיה המופקדים על שלטון החוק ועל הגנה על שומרי הסף. לא יכול להיות ספק שהממונים עליה דוחקים אותה לפינה כדי שתפרוש ותעזוב. אז מה הפלא שמדי בוקר אנחנו שומעים על שומרי סף שמועלים בתפקידיהם? הם קוראים את האותות, מתקרנפים, משתפנים ומתאדים. והמדינה הופכת למדינת עולם שלישי.
דינה זילבר אינה מאנשי זכויות האדם ולא שייכת לחוגי השמאל. היא עובדת מדינה שנאמנה לחוק הישראלי ולרוחו. אם אפשר לקטלג אותה לקבוצה, היא שייכת, ככל הנראה, לשמורת הטבע הנכחדת של דן מרידור ובני בגין: ליבראלים המחויבים לשלטון החוק, חופש הביטוי, שוויון וחירות אזרחיים. אולי בגלל זה אין מי שיעמוד לצידה וילחם את מלחמתה. אבל המלחמה עליה היא המלחמה של כולנו. כי אם כשדוחקים אותה החוצה לא נעמוד לצדה — מי יעמוד לצידנו כשיבואו לקחת אותנו?

המאמר התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ