(המאמר התפרסם בחוברת "20 שנה לחוק למניעת הטרדה מינית" של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, נובמבר 2018)
מדי פעם מזדמן לי להשתתף בהשתלמויות שמקומות עבודה עורכים לעובדיהם בנושא הטרדה מינית. אף שחלפו כבר עשרים שנה מאז חקיקת החוק, ואפשר היה לצפות שאתרגל, בכל השתלמות כזו אני צובטת את עצמי לודא שאינני חולמת. בכל פעם מחדש אני נזכרת כיצד רק לפני עשרים שנה טענו כנגדי בלהט שאין חיה כזו, "הטרדה מינית", ולכן אין צורך בחקיקה. אנשים טענו שאולי באמריקה קורים דברים כאלה, אבל זה לא רלוונטי לחיינו כאן.[1] ושחקיקה דרקונית ולא נחוצה תהרוג את הרומנטיקה ותפריד בין גברים לנשים. כשאני יושבת היום בהשתלמויות רציניות וצופה במנהלות, עורכות דין ומנהלות משאבי אנוש (כולל גברים) דנות בכובד ראש כיצד לחדד וליעל את הליכי החינוך והמשמעת סביב הטרדה מינית באירגוניהן אני נזכרת בקורת רוח שגם אם מצליחים רק בפעם אחת מכל עשרה ניסיונות, וגם אם המחירים כבדים — שווה להמשיך לנסות. כי החוק הזה חולל מהפכה תודעתית, וכשמהפכה טובה מתחוללת — היא משנה את חיינו עד כדי כך שקשה לנו לזכור איך היה קודם, לפני.
במלאת עשרים שנה לחוק למניעת הטרדה מינית, מתרחשים בישראל תהליכים קשורים מורכבים, שראוי לדון בהם ביחד עם חגיגת החוק. ברשימה זו אני מבקשת לגעת בקשרים בין החוק ובין מספר התרחשויות אקטואליות רבות השפעה: קמפיין #MeToo; יחסו של המשפט הישראלי לחזקת ניצול המרות; והדרת נשים מן המרחב הציבורי, שהולכת ופושה בקרבנו. כמובן, כבכל מאמר, כל האמור כאן משקף את דעתי על פי מיטב הבנתי, ואינו מתיימר לבטא את עמדת הבטאון שבמסגרתו הוא מתפרסם, של איגוד נפגעות ונפגעי תקיפה מינית.
#MeToo והחוק הישראלי למניעת הטרדה מינית
רבות ורבים אינם יודעים זאת, אך בארצות הברית, חלוצת ההכרה בתופעת ההטרדה המינית ובנזקיה, אין חוק האוסר הטרדה מינית. בתי המשפט האמריקאים קבעו שמעסיקים חייבים להבטיח לעובדותיהן סביבת עבודה נקיה מהטרדה מינית, ושכישלון לעמוד בחובה זו גורר תשלום פיצויים. על פי הסדר משפטי זה, המטריד עצמו אינו מועמד להליך ואינו נותן את הדין על מעשיו; האחריות היא אך ורק על המעסיק כלפי עובדות שלו. והמחיר הוא כספי בלבד (פיצויים). ומחוץ לעולם העבודה, ההשכלה והדיור הציבורי — בכלל אין דין ואין דיין: לא ניתן להתלונן על הטרדות מיניות או לתבוע בגינן.
זה הרקע החברתי והמשפטי שבתוכו נולד המיזם הציבורי #metoo; בהעדר חוק, נשים אמיצות החליטו לחשוף ולהוקיע את תופעת ההטרדה המינית בזירה הציבורית ולתמוך זו בזו תוך גינוי המטרידים. אולי בעקבות המיזם והשינוי הנורמטיבי שהוא דורש ומחולל, ינוסחו בארצות הברית תקנות או חוקים השוללים הטרדה מינית גם מחוץ ליחסי עבודה.
אצלנו, כידוע, המצב שונה לחלוטין. כאן כבר לפני עשרים שנה חוקקה הכנסת חוק מדינה האוסר להטריד מינית כל אדם (גבר או אישה), בכל הקשר, בכל מקום, בכל זמן. האיסור חל בעבודה ובלימודים — אך גם ברחוב, בבית, בתחבורה הציבורית ובכל מקום. החוק הישראלי גם מגדיר בדיוק מהן ההתנהגויות המהוות הטרדות מיניות אסורות, ומבחין בינן ובין התנהגויות שאולי אינן נעימות, מנומסות או מכבדות — אך אינן אסורות; בארצות הברית, באין חוק, אין הבחנה מפורשת כזו.
תזכורת, החוק הישראלי אוסר 1. סחיטה מינית באיומים, 2. מעשה מיני, לא כולל חדירה, באדם אחר שאינו מסכים לכך; 3. הצעות מיניות חוזרות ונשנות למי שהראה שאינו מעוניין בהן, או תוך ניצול יחסי מרות; 4. התייחסויות חוזרות ונשנות למיניותו של מי שהראה שאינו מעוניין בהן, או תוך ניצול יחסי מרות; 5. ביזוי והשפלה של אדם על רקע מינו, מיניותו או נטייתו המינית; 6. הפצת תמונות מבזות של אדם בהקשר מיני, ללא הסכמתו. החוק הישראלי גם מטיל אחריות על כל אדם להציג גבולות לסובבים אותו ולהבהיר להם מתי התנהגות מינית אינה רצויה לו והופכת להטרדה. זאת משום שהחוק מתייחס לכל אישה כסוכנת אוטונומית, שאמנם ראויה להגנה מפני הטרדה, אבל לא צריכה אפוטרופוסות פטרונית (אישה – כולל גבר). היא רשאית ויכולה להחליט בכל מקרה במה בדיוק היא מעוניינת. בתוך כך היא חייבת להבהיר לצד השני איפה עובר הגבול שהיא מציבה. כשהיא מבהירה גבול והצד השני מתעלם ממנו — החוק מתגייס להגנתה.
החריג לדרישת החוק מכל אישה להראות מתי איננה מעוניינת בפניות מיניות הוא מצב של ניצול יחסי מרות: כשאדם כפוף למשנהו, והבכיר פועל במסגרת בכירותו המוסדית, החוק אינו דורש מן הכפיף להבהיר לבכיר ממנו שהתנהגותו אינה רצויה לו; הבכיר נדרש להבין זאת בעצמו. אם הבכיר ניצל לרעה את מרותו כדי להציע הצעות מיניות חוזרות ונשנות, או להתייחס למיניותו של הכפוף לו באופן חוזר ונשנה, התנהגותו יכולה להחשב הטרדה מינית אסורה גם אם הקורבן לא הראה שהוא אינו מעוניין בהתייחסויות או בהצעות המיניות. חריג זה רלוונטי רק לשתיים מתוך שש ההתנהגויות האסורות, כי ביזוי והשפלה מיניים, סחיטה מינית באיומים, מעשים מגונים והפצה לא מוסכמת של תמונות מיניות משפילות אסורים תמיד, בין אם יש ניצול יחסי מרות ובין אם לא.
מכיוון שבישראל החוק קובע הן את הנורמות החברתיות והן את האיסור המשפטי בתחום ההטרדה המינית, אפשר היה לחשוב שאין לנו צורך במיזם חברתי כגון #MeToo: אין צורך להעמיד מטרידים למשפט הציבור כשאפשר להשתמש במשפט המדינה (או מקום העבודה). אילו רשויות אכיפת החוק טיפלו כהלכה בתלונות על הטרדות מיניות, אזי כל אישה או גבר היו יכולים לזהות הטרדות אסורות, להתלונן עליהן (במקומות העבודה, בבתי הדין לעבודה, בבתי המשפט האזרחיים או במשטרה), ולקבל מענה.
אבל המציאות מלמדת שנשות ישראל אימצו את מייזם #MeToo והצטרפו אליו. העובדה שנשים (וגם גברים) בחרו לספר על הטרדות מיניות שחוו מחוץ לעולם המשפט והמשמעת מעידה על כך שגם במלאת עשרים שנה לחוק למניעת הטרדה מינית, מעסיקים, בתי דין לעבודה, בתי משפט וכמובן המשטרה והפרקליטויות — שהם הגופים הממונים על אכיפת החוק — אינם משכילים להמציא פתרונות המניחים את דעת הציבור.
כשלונן של רשויות האכיפה הוביל לכך שבמקום להשתמש בכלים המשפטיים המגוונים, המדויקים והמאוזנים הקיימים בישראל, ישראליות וישראלים מצטרפים למיזם אמריקאי, שיוזמיו האמריקאים נזקקים לו מפני שלא עומדים לרשותם הכלים המשפטיים שכן קיימים אצלנו. אמריקניזציה מיותרת זו מדאיגה אותי, מפני שלצד הברכה הרבה שבו, מיזם #MeTooגובה גם מחירים: הוא מתרחש בזירה הציבורית, ללא יד מכוונת, ללא הגדרות ברורות ומדוייקות של האסור והמותר, ללא איזונים ובלמים מערכתיים, וללא כללי משחק ערכיים וחשובים הנוהגים בעולם המשפט, כמו הכלל שאין עונשין בלי שמזהירים תחילה מהי ההתנהגות האסורה, חזקת החפות, דרישת ההוכחה, התיישנות, מידתיות, והתחשבות בכלל נסיבות האירוע. כל אלה מגינים על זכויות האדם הבסיסיות ביותר, שהאיסור על הטרדה מינית שלוב בהם ללא הפרד. בזירה הציבורית, אדם עלול להענש (בביוש, החרמה ונידוי ואף פיטורין) בלא שידע מראש שהתנהגותו תתיפס על ידי מישהי כפוגעת; ללא שניתנה לו הזדמנות להפריך את הטענות נגדו; ללא שהצד המאשים הוכיח בראיות חזקות שאכן התרחשה פגיעה; באופן בלתי פרופורציונלי; לאחר עשרות שנים, כשהוא כבר שינה את דרכיו ואולי אף שכח את האירוע המדובר.
מאבק למיגור ההטרדות המיניות באמצעות החוק ומערכת המשפט יכול להיות חינוכי, עצמתי ויעיל לאין שיעור ממיזם ציבורי שבא והולך, והוא תלוי במשאבי הכוח והרצון של פועלות לא מאורגנות. מכיוון שבישראל הצלחנו כבר ב-1998 לחוקק חוק למיגור הטרדות בכל זירות החיים, אני מאמינה כי ראוי להפנות את האנרגיות הפמיניסטיות האקטיביסטיות לדרוש מן הרשויות לאכוף אותו כהלכה. עלינו לגרום למעסיקים, בתי דין לעבודה, בתי משפט, משטרה ופרקליטויות להתעורר, לקבל אחריות על כישלונותיהם, ולהשתפר. צריך לדרוש מהם להשקיע בהבנת התופעה ונזקיה, לפעול בנחרצות וביעילות, לא להפגין סלחנות מופלגת כלפי מי שעדיין לא הפנימו את הכללים ה"חדשים", ומעל לכל, להגן על מתלוננות ולמנוע פגיעה בהן. אם נצליח להשפיע על הרשויות הללו להפעיל את החוק באופן מיטבי, ההישג יהיה עמוק ובר קיימא, ולא יסכן זכויות אדם חשובות.
חזקת ניצול המרות בעבודה
אחת הסכנות המאיימות על המאבק בהטרדה המינית היא השתלטות השיח הפוריטני המקדם "צניעות" וחציצה בין המינים. שיח פמיניסטי איננו פוריטני ושיח פוריטני איננו פמיניסטי. פמיניזם הוא מאבק לשחרור נשים מדיכוי פטריארכלי כדי להבטיח את כבודן הסגולי, עצמאותן המלאה ושוויון זכויותיהן בכל הקשר. הפוריטניות מחזקת השקפות עולם שמרניות, המָבְנוֹת נשים כ"טהורות" מינית וזקוקות להגנה מפני יצריהם המיניים של גברים. במסגרת השקפת עולם כזו, נשים שאינן שומרות על "תומתן", מפקירות את "צניעותן" ונהנות משחרור מיני — הופכות לדמויות "לילית", והן פתייניות מסוכנות ולא מהוגנות. שיח זה מנציח סטראוטיפים פטריארכליים ופוגע באוטונומיה המינית של נשים.
כפי שהצגתי למעלה, החוק למניעת הטרדה מינית אינו מתייחס כלל לסקס בעבודה. החוק חל רק על שש התנהגויות, שאף אחת מהן אינה מכילה חדירה לגוף. עמדת החוק היא שסקס שמתקיים בהסכמה חופשית של כל הנוגעים בדבר הוא עניינם הפרטי של הצדדים לו, ולחוק אין שום זכות להתערב בו בשום צורה. זאת בין שהאנשים המשתתפים בסקס הם נשים ו/או גברים; בין שהם פועלים מתוך קירבה רגשית ובין שמתוך עוררות מינית נטו; בין שהם קרובים זה לזה או זרים גמורים. כך גם אם הם מצויים ביחסי מרות במקום עבודה. בפשטות: החוק למניעת הטרדה מינית אינו נוגע בסקס הכולל חדירה, גם לא בעבודה, וגם לא כשיש בין הצדדים יחסי מרות. בכך מבטא החוק גישה ליבראלית המכבדת את האוטונומיה האישית, ונמנע מגלישה לפוריטניות מינית.
במקביל, מחוקקי החוק למניעת הטרדה מינית סברו שעבירות מין הכוללות חדירה לגוף הקרבן חמורות מכדי להכלל בקטגוריה "הטרדה מינית". לכן עבירות אלה הושארו בחוק העונשין, והחוק למניעת הטרדה מינית לא נוגע בהן.
והנה, לפני עשור, בית הדין הארצי לעבודה פסק (בהלכת פלונית[2]) שחדירה לגופה של עובדת תוך ניצול יחסי מרות בעבודה היא הטרדה מינית אסורה מכוח החוק למניעת הטרדה מינית. זאת למרות שאף אחד מסעיפיו של החוק אינו מתייחס להתנהגות כזו. בצעד נוסף, בית הדין הארצי קבע שכל מקום שבו יש סקס ביחסי מרות — חזקה שהסקס התקיים תוך ניצול יחסי המרות.[3] כך הרחיב בית הדין הארצי לעבודה את החוק למניעת הטרדה מינית, ואסר, בעצם, כל מגע מיני במסגרת יחסי מרות בעבודה; הוא עשה זאת, בחסות החוק למניעת הטרדה מינית, אף שזה אינו מכיל איסור כזה.
הלכה שיפוטית זו סוטה מהוראות החוק ומרוחו. היא פותחת פתח לשיח פוריטני המגביל אוטונומיה מינית — גם של נשים. ואמנם, בעקבות החלטת בית הדין הארצי לעבודה, מקומות עבודה רבים מתייחסים לכל סקס בין עובדים שיש ביניהם יחסי מרות כהתנהגות אסורה, ומפטרים עובדים שמנהלים ביניהם רומנים בהסכמה חופשית. זאת למרות שבהחלט יתכן מצב שבו עובדת בוגרת מעוניינת באופן חופשי בקיומו של קשר מיני עם מי שהיא היא מצויה ביחסי מרות איתו או איתה.
קביעה משמעתית שיש לדווח על קשרים אינטימיים בין עובדים שיש ביניהם יחסי מרות היא לגיטימית, כי קשרים כאלה עלולים ליצור "רעש" במערכת ולפגוע בעובדים סובבים. לגיטימי גם שמקום עבודה יפריד בין עובדים המקיימים קשר אינטימי. אבל התערבות של חוק המדינה היא מרחיקת לכת ומסכנת את חופש המימוש העצמי. (חישבו למשל על שתי מורות בבית ספר המקיימת קשר אינטימי כשאחת מהן בכירה מרעותה. זה דבר אחד לקבוע בדין משמעתי של מקום העבודה שעליהן לדווח על הקשר, ולדאוג שאף אחת לא תוכל להשפיע על קידום השניה, כדי למנוע חשש משיקולים זרים. זה דבר אחר לאסור קשר כזה בחוק המדינה ולאפשר לאחת מהן לתבוע פיצויים מן האחרת אם הרומן לא יעלה יפה והיא תחוש נפגעת).
ומה אם בעל יחסי מרות ניצל לרעה את מרותו כדי להשיג לעצמו "הסכמה" לא חופשית של עובדת לקיום יחסי מין? מצב זה אסור בחוק בעבירה פלילית, אך לא בחוק למניעת הטרדה מינית. סעיף 345 לחוק העונשין קובע שכל חדירה לגופה של אישה שהתקיימה ללא הסכמתה החופשית מהווה אינוס. בעל מרות שניצל לרעה את מעמדו ו"השיג" סקס שלא היתה בו הסכמה חופשית — ביצע אונס.[4] אפשר להתלונן במשטרה כדי שיואשם באונס, ואפשר לתבוע ממנו פיצויים בתביעה אזרחית על אונס. אם ניצול המרות נעשה באמצעות סחיטה מינית באיומים אזי עצם הסחיטה המינית היא הטרדה מינית אסורה על פי החוק למניעת הטרדה מינית (ראו הגדרות למעלה), בלי קשר לשאלה אם בעקבותיה התרחש מגע מיני או לא.
בפברואר 2018 בית המשפט העליון קבע[5] שהמצב המשפטי הוא אכן כפי שהצגתי אותו כאן: שסקס בעבודה, בין שהוא בהסכמה חופשית והדדית ("רומן") ובין שהוא בכפיה (אונס או בעילה אסורה בהסכמה) איננו הטרדה מינית. בית המשפט העליון חזר בכך על ההלכה שכבר קבע בשנת 2014,[6] ושב והבהיר שלבית דין לעבודה אין סמכות לדון או לפסוק בשום סוג של סקס הכולל חדירה לגוף (בעילה אסורה בהסכמה, אונס או, מן הצד השני — רומנים בהסכמה חופשית), אלא רק בהטרדות מיניות, כהגדרתן בחוק למניעת הטרדה מינית, כשאלה התרחשו בין עובדים במקום העבודה.
פסקי הדין העליונים הללו מבטלים את הלכת פלונית של בית הדין הארצי לעבודה משנת 2008, ועמם את חזקת ניצול המרות שנקבעה שם.[7] פסקי הדין של בית המשפט העליון מגינים על האוטונומיה המינית של נשים וגברים גם במסגרת יחסי מרות בעבודה, ואינם משתפים פעולה עם חיזוקו של שיח פוריטני ומגביל. הם אינם פוגעים בחוק למניעת הטרדה מינית אלא שומרים על גבולותיו באופן שמגן מפני הטרדות ופגיעות מיניות בלי לסכן את האוטונומיה המינית.
יש לקוות שמקומות עבודה יפנימו את ההלכות הללו. הם רשאים לקבוע איסורים משמעתיים על סקס בהסכמה חופשית במסגרת יחסי מרות בעבודה, ולדרוש מעובדות ועובדים לדווח על קשרים כאלה ו/או להפסיק את יחסי המרות כל עוד הם מתקיימים. הם לא רשאים לראות ביחסים כאלה הטרדות מיניות ולפעול כאילו חוק המדינה אוסר עליהם. ההגנה על האוטונומיה המינית וההגנה מפני הטרדה מינית כרוכות זו בזו, ולא ראוי לקדם את האחת תוך סיכון האחרת. הפוריטניות המינית היא אויבת החופש המיני וגם קידום האישה בחברה, ולכן יש להזהר שלא להגרר אליה.
הטרדה מינית והדרת נשים
בשעה שהמאבק בהטרדה המינית חזק ומתחזק, הדרת נשים, שהיא סוג עתיק ומכוער של אפליה ודיכוי, דווקא נושאת ראש בישראל במאה העשרים ואחת. ההדרה מתורצת באמצעות שיח פוריטני של הגנה על "צניעותן" של נשים. למרבה האירוניה, ההדרה מוצגת בין השאר כמי שמושיעה נשים מפני הטרדות מיניות: אם נשים תשבנה, תעבודנה, תלמדנה בנפרד — הן לא תיסבולנה מהתחככויות ונגיעות לא רצויות. אם תעדרנה מן המרחב הציבורי — לא תסבולנה הטרדות והצקות מצד עוברים ושבים. כלומר: במקום להתמודד עם הטרדה מינית, ההדרה מציעה אפליה של נשים וכליאתן במרחב הפרטי, בבחינת מן הפח אל הפחת.
אחת התובנות החשובות של הפמיניזם הרדיקאלי (שבבית מדרשו צמח מושג ההטרדה המינית) היא שכל הפגיעות המגדריות קשורות זו בזו ומחזקות זו את זו ואת המבנה הפטריארכלי. כך, למשל, אפליית נשים בעבודה גוררת עוני נשי, שגורם בתורו לחולשה של נשים ביחס לבני זוגן הגברים, כמו גם השתעבדות לזנות. החולשה מול בני הזוג, כמו גם ההשתעבדות לזנות, שתיהן מאפשרות אלימות מגדרית: פיסית, מינית וכלכלית. מצוקה נשית זו מחלישה את כוח העמידה של נשים מול מעסיקים, ותורמת לאפלייתן בעבודה, וחוזר חלילה.
גם הטרדה מינית והדרת נשים קשורות זו בזו; אך לא בכך שהדרה מונעת הטרדה, כפי שטוען השיח הפוריטני, אלא דווקא בכך שהטרדה משרתת הדרה והדרה מהווה הטרדה.
יש הטרדות מיניות שמשרתות הדרת נשים מן המרחב הציבורי או מעולם העבודה. חישבו למשל על מי שמנסה לדחוק נשים לאחורי האוטובוס על ידי ביזוי והשפלה שלהן בכינויים המתייחסים למינן ומיניותן ("פרוצה"). התנהגות כזו היא הטרדה מינית אסורה המשרתת הדרת נשים מקדמת האוטובוס. מעבר לכך, אני סבורה שעצם ההדרה יכולה להחשב כביזוי והשפלה של נשים על רקע מינן, ולכן הטרדה מינית אסורה. כך למשל אפשר לטעון שמפלגה המונעת מנשים להתמודד על מקום ברשימה לכנסת או לכל גוף אחר, מבזה ומשפילה נשים על רקע מינן. מכיוון שכך, כל אישה שמרגישה מושפלת ומבוזה בשל מניעתה, בגלל היותה אישה, מהתמודדות על מקום ברשימה יכולה לתבוע מן המפלגה פיצויים ללא הוכחת נזק בגובה 120,000 ש"ח.
בשנתו העשרים של החוק למניעת הטרדה מינית, הדרת נשים היא אפליה מגדרית שצוברת תאוצה יותר מאשר הטרדה מינית. חיוניותו של חוק ניכרת בהתחדשותו וביכולתו לפרוץ דרכים חדשות ולהתמודד עם בעיות חדשות. ברוח זו אפשר וראוי להשתמש בחוק למניעת הטרדה מינית ככלי במאבק נגד הדרת נשים.
לסיכום
החוק למניעת הטרדה מינית מכריז בסעיפו הראשון שהוא אוסר הטרדה מינית כי זו פוגעת בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובקידום שוויון זכויותיהן של נשים. בכך הוא ממסגר הטרדה מינית כפגיעה בזכויות אדם, וממקם את הזכות שלא להיות מוטרדת מינית בחברת כלל זכויות האדם, שאני מעדיפה לכנותן זכויות אדם וחוה. כדי שהמאבק בתופעת ההטרדה המינית ימשיך להתפתח באופן קוהרנטי ובר קימא, יש להקפיד לפתחו מתוך תפיסה כוללת של הגנה על כלל זכויות אדם וחוה. לכן הצעתי ברשימה זו שבתי משפט ובתי דין יקפידו לפרש את הוראות החוק למניעת הטרדה מינית תוך הגנה על האוטונומיה המינית ונאמנות לשלטון החוק; שהתרחשויות חברתיות הקורות "בצל החוק" (למשל בהשפעת #MeToo) יזהרו בכבודם, חירותם ושוויון ערכם של אדם וחוה; שגם בתי המשפט והדין וגם הציבור הרחב ימנעו מגלישה לשיח שעלול לחזק פוריטניות מינית (שיש בה פגיעה באוטונומיה המינית); שהחוק למניעת הטרדה מינית ישמש ככלי במאבק בהדרת נשים, שהיא אפליה פוגענית ומסוכנת הנושאת ראש ומתפשטת בישראל בעת הזו.
[1] בשנת 1997 כתבתי מאמר משפטי על הטרדה מינית, ומתוך סקירה וביקורת של המצב המשפטי בתחום זה בארצות הברית ניסחתי הצעת חוק שלטענתי היה בכוחה להתמודד עם התופעה, בישראל, תוך הפקת לקחים מיטבית מן הניסיון האמריקאי. במקביל לשליחת המאמר לפרסום בכתב עת משפטי הבאתי את הצעת החוק לחברת הכנסת יעל דיין, שעמדה בראש הועדה לקידום מעמד האישה, והתוצאה היתה שהצעת החוק נחקקה והיתה לחוק הישראלי למניעת הטרדה מינית עוד לפני שהמאמר ראה אור בכתב העת.
[2] ע"ע (ארצי) 274/06 פלונית נ. אלמוני (26.3.2008). http://www.glima.info/verdicts/27406.pdf
[3] בית הדי ן קבע שהחזקה שיצר ניתנת לסתירה. ואולם בפועל, כשבודקים את נסיבות המקרים שבהם דן בית הדין, מתברר שהוא אינו מאפשר לסתור את החזקה גם כאשר מובאות בפניו ראיות שהכפיפה היא שיזמה את הקשר עם הבכיר ממנה.
[4] גם עבירת "בעילה אסורה בהסכמה" (בסעיף 346 לחוק העונשין) אוסרת בעילה תוך ניצול יחסי מרות. אך אני סבורה שאין להשתמש בעבירה זו ויש למחוק אותה מספר החוקים. עבירה זו נחקקה בשנת 1988, כשהאיסור על אונס דרש שהתוקפן ישתמש בכוח כלפי קרבנו. בנסיבות אלה, בעילה אסורה בהסכמה אפשרה להפליל אדם שהשתמש לרעה במרותו בעבודה כדי לסחוט סקס שההסכמה לו לא היתה חופשית. בשנת 2001, בתיקון 61 לחוק העונשין, עבירת האינוס בסעיף 345 הועמדה על יסוד בלעדי של העדר הסכמתה החופשית של הקרבן. עבירת הבעילה האסורה בהסכמה תוך ניצול יחסי מרות נבלעה את תוך עבירת האינוס. מאותה עת, מי שניצל יחסי מרות והשיג סקס בהסכמה לא חופשית — ביצע אונס. מן הראוי היה למחוק את סעיף 346(ב), אך חוסר תשומת לב הותירה אותו על כנו. אין הצדקה להשתמש בעבירה שעונשה שלוש שנות מאסר (בעילה אסורה בהסכמה) כשההתנהגות מופללת בעבירה שעונשה 16 שנות מאסר (אינוס). לכן ראוי לא להשתמש בסעיף זה עד שיימחק.
[5] ע"א 3347/16, פלונית נ' פלוני (21.2.18) ודנ"א 1918/18 (29.5.18) לא פורסמו.
[6] רע"א 7146/13, פלוני נ' פלונית (22.9.2014) לא פורסם.
[7] הלכת בן חיים של בית המשפט העליון חלה רק על שירות המדינה (עש"מ 4790/04 מדינת ישראל נ' בן-חיים, פ"ד ס(1) 257 (2005)). עמדתה של השופטת עדנה ארבל בפס"ד נוי היתה דעת מיעוט ולכן אינה הלכה (ע"פ 9256/04 יוסף נוי נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 172 (2005)).