הזהו אדם, פרימו לוי: ניתוח במושגי הכבוד

מבוא

השואה היא מקרה קיצון לבחינת כל היבט הקשור לערך האדם, כלומר כבודו. הפשטת היהודים מכל זכויותיהם; התעמולה הארסית שהציגה אותם כגזע נחות, גזע תת-אנושי, שבניו ובנותיו מסכנים ומטמאים את העולם ואינם ראויים לחיות; סילוקם של היהודים מבתיהם, הפרדתם מקהילותיהם ומשפחותיהם, החרמת רכושם, כליאתם במחנות, העבדתם בתנאים בלתי אפשריים, הרעבתם, ורציחתם ההמונית  — כל אלה מחייבים התמודדות עם כל השאלות הקשורות באנושיות ובערך האדם; הן של הקרבנות, והן של תלייניהם. דומה שהשואה היתה ניסוי חסר גבולות בכל הקשור באנושי ובערכו. אין זה מקרה שחלק משורדי השואה (כמו פרימו לוי, ויקטור פרנקל), ומי שהצליחו להמלט ממנה תוך אבדן כל אשר היה להם (כמו אריך פרום, סטפן צוויג), התמודדו באופן מעמיק ומטלטל עם סוגיות אלה. נקודת מבטם האישית מציעה פרספקטיבה ייחודית על כל מה שנוגע בכבוד.

הזהו אדם הוא מסמך נוקב, המתעד את הזוועות שהנאצים כפו על בני אדם, בעיקר יהודים, במחנה הריכוז, העבודה וההשמדה אושוויץ, במהלך מלחמת העולם השניה. זהו ממואר (ספר זכרונות) של פרימו לוי, יהודי איטלקי, שהיה אסיר במחנה ושרד. בעיניו, אשוויץ היתה ניסוי מעבדה ענק ממדים בחיסול האנושיות והשמדתה. כמי ששימש חיית מעבדה בניסוי זה, לוי מישיר אליו מבט בוחן, ודורש מאתנו להצטרף ולעשות זאת עמו. הספר, שנכתב בשנים מיד לאחר שחרורו, מציג את החיים והמוות במחנה לאור השאלה שהיא החשובה בעיני לוי יותר מכל: מהו האדם; ובמילים אחרות, מהי משמעות הדבר שאנו מכנים "אנושי", ומה ערכו. לוי מגולל בספר את זיכרונותיו מאושוויץ תוך כדי עיסוק בשאלות שעינו אותו אז, ושהוסיפו לענותו כל שארית חייו: כיצד נלקחת מאדם אנושיותו, וערכו נמחק? כיצד הוא ממשיך להאבק על שימור אנושיותו ועל ערכו, האנושי ולדבוק בהם? מתי אפשר להגיד שמשימת השמדת האנושיות וערכה הצליחה? מהו האדם אחרי שאנושיותו וערכו הושמדו?

אפשר להציג את הזהו אדם כמסה על סוגיו השונים של הכבוד: הדרת-כבוד, honor, כבוד סגולי, dignity, וכבוד מחיה, respect. במושגים אלה, פרימו לוי טוען שמחנות הריכוז וההשמדה הנאציים, ובפרט אושוויץ, שבו היה אסיר, היה ניסיון אדיר ממדים לבטל את כבודו הסגולי של האדם: לשלול את התפיסה שלכל אדם באשר הוא אדם יש ערך טבוע ובלתי ניתן לביטול, פשוט משום שהוא חבר במשפחה האנושית. על פי תאורו של לוי, שלילת הכבוד הסגולי נעשתה בשלוש דרכים:

1. על ידי התייחסות שיטתית ומתמשכת לאסירים כאל חסרי כל ערך, כלומר ביטול ישיר של כבודם הסגולי;
2. על ידי ביטול מלא, מוחלט, קיצוני של זהויותיהם האישיות של האסירים, באופן שגורם להם לאבד תחושת ערך עצמי;
3. על ידי הכפפת האסירים למסגרת נוקשה של הדרת-כבוד קיצוני ושרירותי, שממירה את ערכם האנושי והאישי ברסיסי ערך בתוך המסגרת החדשה.

שלילת הכבוד הסגולי והחלפתו בשיטה קשיחה של הדרת-כבוד שרירותי היתה לא רק אמצעי לשבירת רוחם של האסירים, כדי שאפשר יהיה לשלוט בהם טוב יותר; היא היתה מטרה בפני עצמה, והנאצים השקיעו משאבים רבים מכל הסוגים בהשגתה. המאבק שלהם לא היה רק ביהודים (ובקבוצות נוספות), אלא גם בהשקפת העולם המייחסת ערך לכל אדם באשר הוא אדם ולכל אדם באשר הוא הוא. הנאצים זיהו השקפה זו כיהודית (ויודו-נוצרית), והגדירו אותה כסותרת את תפיסת הדרת-הכבוד הלאומית-הגזעית שלהם כארים. השקפת העולם המעניקה לכל אדם ערך היתה אחד הדברים שהם התכוונו להעביר מן העולם.

למול מכונה אידאולוגית זו, חלק מן האסירים השקיעו משאבים יקרים מפז כדי לשמר את תחושת הערך שלהם, ולהמשיך להרגיש אנושיים, ובעלי זהות אישית. זה היה מאבק הרואי של פרטים – לפעמים לבד ולפעמים תוך תמיכה הדדית – נגד מכונת השמדה רבת עצמה. גם בלב המאפליה, בתוך כוחות אדירים ששללו את כבודם הסגולי ואת כבוד המחיה, היו פרטים שהצליחו לשמרם כנגד כל הסיכויים. זהו ניצחון גדול של הרוח האנושית.

בקריאת הזהו אדם אפשר לבחון כיצד פעלה המכונה הנאצית כדי להשמיד את הכבוד הסגולי וכבוד המחיה; כיצד הופעלה שיטת הדרת-הכבוד השרירותית והדורסנית כדי לבטל את ערך האדם; כיצד נאבקו פרטים כדי לשמר את כבודם הסגולי וכבוד מחייתם.  להלן נתייחס לנקודות אלה ביתר פירוט.