מאמר זה מנתח מספר סרטים ישראלים-עבריים ומספר סרטים ישראלים-פלסטיניים, ומראה כיצד בכל אחת משתי הקטגוריות הללו "הסרט המכונן" מציג תפיסת הדרת-כבוד לאומית באופן אוהד ועיוור לבעייתיות, ואילו סרטים מאוחרים יותר מצביעים באומץ על המחירים הכבדים שהדרת-הכבוד הלאומית גובה מן הקהילה שאותה היא לכאורה משרתת. בקרב הסרטים הישראלים-העבריים, הסרט המכונן הוא קזבלן, אשר מציג גרסה אופטימית (עד כדי פנטסטית) של הדרת-כבוד ישראלית-יהודית, אשר מכילה את כל יסודות הדרת-הכבוד הציונית, עם טוויסט עדתי: גבר הדרת-הכבוד האולטימטיבי הוא "מזרחי", אשר בז להתנשאות האשכנזית-האירופית ולסממניה (השכלה, תרבות אירופית, יציבות כלכלית). המאמר טוען שמודל אידאי זה, שזכה – ביחד עם הסרט – בפופולריות אדירה ממש ערב מלחמת יום הכיפורים, היווה מעין "מדריך שימושי" לעיצוב הדרת-הכבוד הישראלית אשר מתפתחת בישראל מאז המהפך השלטוני של שנת 1977 (מהפך אשר העלה לשלטון את מי שנתפסים כמייצג הישראלים המזרחיים). סרטים מאוחרים יותר, כמו מסעות ג'יימס בארץ הקודש ובית לחם מבקרים באופן יסודי ועמוק הצגה פשטנית ובלתי בקורתית זו של הדרת-הכבוד הישראלית-היהודית. הם חושפים את פניה המכוערים והקטלניים: כלפי זרים (כמו מהגרים אפריקאיים), כלפי חלשים בחברה (למשל זקנים), וכמובן כלפי פלסטינים. מבין הסרטים הישראלים-הפלסטינים, חתונה בגליל מציג תמונה אוטופיסטית של הדרת-כבוד פלסטינית, בה פוטנציה מינית, בתולים ומסירות לאדמה הם אבני הבניין המסורתיות, הכפריות, הבריאות, הטהורות והבלתי ניתנות להבסה של הדרת-הכבוד הפלסטינית (של אזרחי ישראל). הסרטים עג'אמי ועטאש חושפים את הדיכוי, האכזריות ופוטנציאל ההרס והרצחנות הטמונים בהדרת-הכבוד הקבוצתית הזו, וכיצד כל אלה מכלות את מיטב בניה ובנותיה של הקהילה. הסרט בית-לחם מצביע על ההקבלה החזקה בין הדרת-הכבוד הישראלית העברית ובין זו הישראלית הפלסטינית, ומציג את שתי הקבוצות הלאומיות כלכודות בתהליך הרסני של נקמת דם. כל הסרטים הביקורתיים, משתי הקבוצות, מציגים כיצד המחוייבות העיוורת להדרת-הכבוד הלאומית פוגעת פגיעה אנושה בכבוד הסגולי.