» מחקר

נשים במשפט בחברה ובתרבות, ובמיוחד בישראל

לצד פעילות פמיניסטית ציבורית ענפה מאז שנות ה-80 של המאה העשרים, קמיר מפתחת פמיניזם ישראלי ייחודי, "פמיניזם כבוד אדם וחוה", המגדיר מחדש תובנות רבות של הפמיניזם ה"רדיקלי" (פמיניזם של שליטה) במושגים של כבוד.

הפמיניזם הרדיקלי חושף ומנתח את האופנים שבהם החברה, באמצעות מנהגים, נורמות, שפה, דת, תרבות ומשפט, מָבְנָה נשים ונשיות, מייצרת דפוסים וכלים של שליטה בהן, ומכוננת את המציאות ההגמונית של היררכיה מיגדרית, בה גברים שולטים בחברה ובמוסדותיה ונשים מוּדָרות ממוקדי הכוח. קמיר מצביעה על דפוסי הדרת-הכבוד (honor) של חברות פטריארכליות כגורם מרכזי וכלי יעיל להטמעת דפוסים, מנגנונים והשקפות עולם המנציחות את שלטון הגברים בנשים. מחקריה מגדירים כלים ודרכים לזהות מנגנוני הדרת-כבוד פטריארכליים כפי שהם באים לידי ביטוי בפרקטיקות חברתיות, תרבותיות ומשפטיות. פמיניזם כבוד אדם וחוה מוצג בפירוט בשורה של מאמרים וספרים, האחרון בהם הוא הספר משנת 2024 "לקראת הגל הבא: פמיניזם מן היסוד".

הספר "פמיניזם, זכויות ומשפט" נכתב בשנת 2001 על סמך קורס ששודר באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל, ומהווה טקסט מבוא ללימודי פמיניזם. הספר "לקראת הגל הבא: פמיניזם מן היסוד" ראה אור בשנת 2024 והוא מציג את צורות החשיבה הפמיניסטיות המגוונות (פמיניזם ליברלי, תרבותי, רדיקלי, הצטלבותי, וגם פמיניזם כבוד אדם וחוה).  עוד מכיל הספר פרק ראשון המציג את הפטריארכיה כמבנה חברתי תרבותי, פרק על הדרת נשים בישראל, ונספח על החוק למניעת הטרדה מינית.

מאמרים רבים והספר "כבוד אדם וחוה: פמיניזם ישראלי, חברתי ומשפטי" (2007), מציגים ומדגימים את השימוש בכלי תאורטי מקורי, "מודל לניתוח פמיניסטי רב ממדי", לפיתוח טיעונים פמיניסטיים, שיכלולם ובחינתם. לצד הניתוח, הפרסומים השונים מציעים דרכים פמיניסטיות לשינוי הסדרים חברתיים ומשפטיים כדי לקדם זכויות נשים ולאפשר מימוש צרכים ושאיפות של נשים.

חלק מן הפרסומים כוללים הצעות לחקיקה קונקרטית. המאמר "איזו מין הטרדה", שנכתב בשנת 1997, הכיל את הצעת החוק למניעת הטרדה מינית, שהפכה לחוק למניעת הטרדה מינית. המאמר "יש סקס אחר" שנכתב בשנת 2003 הכיל את הצעת החוק למניעת כפייה מינית, שהונחה על שולחן הכנסת על ידי חברת הכנסת אתי לבני, ולאחר מכן, בנוסחים משוכללים יותר ויותר, על ידי חברות הכנסת זהבה גלאון (2006) ומירב מיכאלי (2015).

כבוד האדם במשפט, בחברה ובתרבות בישראל

הכבוד לסוגיו, ובפרט בחברה הישראלית, בחשיבה פמיניסטית ובניתוח תרבות (בעיקר קולנוע), הוא הנושא המרכזי במחקריה של קמיר, בפירסומיה וכן בפעילותה החינוכית, הציבורית והמשפטית. מאז שנת 1998 היא מפתחת תפיסה מקיפה וייחודית של הכבוד, ובאנגלית – של honor ו-dignity. נקודת המוצא היא שהמושג הישראלי "כבוד" מכיל ארבעה ערכי יסוד נבדלים ומובחנים זה מזה: "הדרת-כבוד" (honor), "כבוד סגולי" (dignity), "כבוד מחיה" (respect) ו"הילת כבוד" (glory). "כבוד" מציין "שם משפחה" של ערכים, ולא "שם פרטי" של ערך יחיד. כל אחד מארבעת הערכים החוסים תחת מושג הכבוד הוא בעל היסטוריה, פסיכולוגיה, לוגיקה וכלכלה שונות ולעיתים אף מתנגשות.

הערך האחד, "הדרת-כבוד" (honor) מציין את ערכו של פרט כחבר בקבוצה היררכית ביחס לערכם של חברי הקבוצה האחרים וקובע את מעמדו היחסי בקבוצה המסוימת. הערך "הילת כבוד" (glory) מציין את ערכו הקדוש של אדם, בתאולוגיה היהודית והנוצרית, כמי שנברא בצלם האל או כמי ששקיבל את צלם האלוהים. "כבוד סגולי" (human dignity) מתייחס לערכו של אדם כסובייקט, כבן למשפחת האדם, שהוא ערך אוניברסלי, מוחלט ומינימלי. "כבוד מחיה"  (respect) הוא הערך המיוחס לאישיותו הייחודית, המפותחת של אדם, המבטאת את בחירותיו במימוש עצמי לאורך זמן.

חברות מסורתיות, שהן בדרך כלל פטריארכליות, מתנהלות על פי רוב על פי הגיונה של תרבות המושתתת על ערך הליבה הדרת-כבוד. ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות היסוד של האדם, שאושרה באו"ם ב-10 בדצמבר 1948, קבעה שהכבוד הסגולי הוא הבסיס הערכי של משפחת האדם וקהילת האומות, ושההכרה בו היא הבסיס לחיים בשלום, חירות וצדק. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שנחקק בישראל ב-1992 ומאמץ את השקפת העולם של הכרזת האו"ם, קובע את כבוד האדם וחירותו כערכי היסוד של החברה הישראלית ושיטת המשפט שלה. הוא נועד לקדם את העולם הערכי המושתת על כבודם הסגולי וכבוד מחייתם של כל בני האדם באשר הם.

הקשיים בקידום חזון זה מרובים. אחד מהם נעוץ בעובדה שבחברה הישראלית מושרשת מנטליות של הדרת-כבוד, שטופחה על ידי הציונות המדינית והפכה לחלק בלתי נפרד מן הישראליות. מכיוון שהמילה העברית "כבוד" מכילה את כל ערכי הכבוד ללא הבחנה, החברה הישראלית מתקשה לאמץ את השקפת העולם שחוק היסוד ביקש להטמיע, וממשיכה במידה רבה להתנהל על פי נורמות הדרת-הכבוד שהיא מורגלת בהן. נורמות אלה באות לידי ביטוי הן בהתנהלות בין אישית בתוך החברה הישראלית, והן ביחסי "נקמת הדם" של ישראל עם שכנותיה. במקביל, בזירה האוניברסלית מתחולל בשנים האחרונות תהליך מסוכן: "מנוס מכבוד סגולי" וחזרה לפוליטיקה של הדרת-כבוד.

המאמרים, הספרים והפוסטים (בלוג) המקוטלגים באתר זה בקטגוריות "הכל על הכבוד" (אקדמי) ו"הכל על הכבוד" (בלוג) מציגים בהרחבה את ארבעת מושגי הכבוד הללו, ומחילים אותם על  ניתוח של התנועה הציונית המדינית, השפה העברית המדוברת בישראל, חקיקה ופסיקה, הפוליטיקה המגדרית הישראלית, כעולמם התרבותי של חז"ל (במאמרים האקדמיים), סרטים מכל רחבי העולם ואקטואליה חברתית ופוליטית (בפוסטים של הבלוג).

הספר המקיף והיסודי ביותר המציג את תיאוריית סוגי הכבוד ראה אור בשנת 2020: Betraying Dignity: The Toxic Seduction of Social Media, Shaming and Radicalization

הספר "לקראת הגל הבא: פמיניזם מן היסוד" מכיל פרק (7) המציג בעברית את הגרסא העדכנית ביותר של תיאורית סוגי הכבוד (והיבטיה הפמיניסטיים).

"משפט ותרבות" ובמיוחד "משפט וקולנוע"

רבים מפרסומיה של קמיר – אלה המקוטלגים באתר זה בקטגוריה "משפט וקולנוע" – מנתחים טקסטים קולנועיים תוך התייחסות לסוגיות ומבנים חברתיים ומשפטיים,  בשילוב רגישות לסוגים של כבוד ומודעות פמיניסטית ביקורתית.

רבים מן המאמרים הללו, וכן הספר נראות אשמות: נשים במשפט הקולנוע, מציעים פיתוח תאורטי של תחום המחקר האינטרדיסציפלינרי החדשני "משפט וקולנוע", המשלב שיח משפטי עם ניתוח קולנועי, סוציולוגי, תרבותי וספרותי. המאמרים והספר חושפים, טוענים ומדגימים שתחום המחקר החדשני מכיל שלושה כיווני עיון: 1. התחקות אחר האופנים בהם הקולנוע העלילתי המסחרי משתתף בפרויקט החברתי הרחב של הבניית הצופים כאנשים שיפוטיים, המאמצים את מרכזיותו של המשפט ומנציחים אותה גם מחוץ להליך הצפיה; 2. חשיפה, זיהוי ובחינה ביקורתית של "תורות המשפט העממיות" שסרטי עלילה מסחריים מבטאים (לפעמים באופן סמוי וחתרני), מפתחים, ומפיצים בקהלים רחבים; תורות משפט אלה הן, פעמים רבות, פטריארכליות והדורות-כבוד גם כאשר הסרטים מציגים חזות ליברלית פרוגרסיבית; 3. איתור שיקוף הדדי בין מהלכים קולנועיים ומשפטיים, אשר משכנע צופים כי המשפט והקולנוע, המגבים זה את זה, מציגים מובן מאליו שהוא בבחינת הכרח לא יגונה.

המאמרים והספר חושפים, תוך קריאה טקסטואלית דקדקנית, כיצד סרטים מזמינים את צופיהם ומנחים אותם לשלב, במהלך הצפיה, כללים משפטיים עם מוסכמות חברתיות (שפעמים רבות הן שמרניות) ולהחיל את המכלול על סיפורים אנושיים שסרטים מציגים בפניהם; כיצד סרטים "מאמנים" צופים ומרגילים אותם ב"צפייה שיפוטית", ומעודדים אותם להפעיל תפיסה זו גם בחייהם החברתיים, כאילו אין בלתה. המחקרים חושפים כיצד כל התחבולות הסמויות הללו, העטופות ביומרה לבדיון, הנאה ושעשוע, מחזקות בקרב קהלי צופים – כלומר הציבור הרחב – נטיות שיפוטיות, תוך כדי חיזוק מוסכמות חברתיות רווחות שלעתים קרובות הן דעות קדומות בלתי מבוססות. כך, בין השאר, סרטים רבים מעודדים את הציבור לשפוט נשים על פי אמות מידה פטריארכליות סקסיסטיות, ולמצוא אותן "אשמות" בהתנהגות מינית "לא צנועה" או "מופקרת".